»אני לא אוהב לדבר על חזון. מה החזון? לעבוד«

מה הבעיה שאתה בא לפתור?

לאדם אין פיסת אדמה משלו, והוא מרגיש את החוסר הזה גם כשהכל אצלו בסדר.

בסוף כל אחד רוצה להרגיש טוב. אז אתה מחפש את זה בהתחלה בבית יפה, במכונית יפה, ואז אתה רואה שהגעת, וזה לא מספק אותך. משהו פה חסר, ולפעמים אתה אפילו לא יודע מה.

והעולם המודרני ממסך ומפריד, ואז האדם הולך לאיבוד ולא מוצא את עצמו.

לטבע יש יכולת ריפוי. חוזרים איתו לקצב הנכון, לפשטות.

מי שחולם על פינה בטבע מדמיין את עצמו יושב ונח. למה זה לא מחזיק?

יש באדם באג מובנה. אם אתה לא מודע לו הוא נסתר, והוא עובד עליך.

זה מתחיל בחטא עץ הדעת. אתה רואה משהו נוצץ, יפה למראה, ואתה נמשך לפנטזיה שאתה תשב והכל יהיה.

ובפועל, לשבת בחוף הים כמה שעות זה סבבה. אבל אם אתה יושב יותר מדי מתחיל לשעמם לך, וכשמשעמם לך ואין לך אלטרנטיבה, עוד יותר משעמם לך.

הפרסומאים וכל מי שמשווק יודעים לנצל את זה. הם מוכרים לך את הנוצץ: אל תעבוד, תחסוך את האנרגיה.

ואין תחליף ליצירה ולעשייה, עשייה שהיא פיזית.

אז איפה השקט הזה כן נמצא?

בתוך העבודה עצמה.

אחד המורים אמר לי פעם שהאדם רוצה את גן עדן, ובעיני רוחו גן עדן זה לשבת כל היום בכיף. אז הוא מנסה כל מיני מקומות שיוכל לשבת בהם בלי הפרעות, והוא לא מוצא את זה.

ופתאום כשהוא עובד, ובמיוחד כשזה מתחבר לשליחות, בתוך העשייה הוא מוצא את השקט הפנימי שלו. את אותו מקום שהוא חיפש בלברוח מפה לשם.

אלוהים שם את האדם בגן עדן לעובדה ולשומרה. גם שם עובדים.

על זה דיבר גורדון. וזה לא להיות עבד ולא להרוג את עצמך בעשייה, אלא במידה הנכונה.

מה בדיוק קונים ממך?

שטח גולמי של קרקע חקלאית פרטית, בטאבו על שם הקונה.

עד עכשיו אפשר היה לקנות דונם ומעלה, ובמקרים נדירים חצי דונם. עכשיו הנגשנו גם רבע דונם, והמחיר שלו כולל את עורך הדין ואת השיווק. מס רכישה לא כלול.

אחרי הקנייה מגיע מודד פיזית לשטח, ועם הקואורדינטות הוא אומר לך על הסנטימטר איפה הריבוע שלך.

וזה שטח גולמי. אין שם דשא ואין עצים, וכל אחד עושה בו את מה שחשוב לו.

הליווי המשפטי הוא של עורך דין מוסל, שאיתו אני עובד.

ומה אנשים עושים עם השטח בפועל?

כל אחד בקצב שלו, ואף אחד לא עושה את זה כמו השני.

רפי קנה בחלקה הזאת כשלא היה בה כלום, למעלה, מול הכנרת. הוא שתל עצים, ואז אחרים באו וראו שיש מישהו שכבר התחיל.

עופר וליאורה מגיעים מבאר שבע. הם מביאים את השירה ואת השמחה ואת העשייה, ומקיימים שם אירוע שירה שהפך למסורת. השנה זו הייתה הפעם השנייה, ואנשים כבר באים ויודעים.

בחלקה 21 מכרנו את כל עשרת הדונמים וחילקנו לדונמים. הרוכשים שם הניחו קו מים משותף, ולכל אחד יש צינור.

אחד שתל, אחד רק יישר את השטח, ואחד עוד לא עשה כלום.

למי זה לא מתאים?

למי שבא בראש צרכני.

יש ראש צרכני ויש ראש יצרני. אם אתה רוצה לקנות מוצר והכל מוכן, כנראה שזה לא יתאים לך.

כי יש פה איזשהו סוג של פריצת דרך, איזה סוג של חלוציות, איזה סוג של מאבק. יש קשיים שאתה תעבור.

בחוץ לארץ זה יותר קל. פורטוגל, יוון, יותר נגיש, גם המחיר יותר זול, וגם הממשלה שם תומכת במי שמגדל עיזים.

אם לא מתאים לך, אז כנראה שפורטוגל יותר מתאימה.

ומה עושים עם התדמית של קרקע חקלאית?

מביא את האדם לכאן, לחלקה שלי. זה כמו הדירה לדוגמה.

כי לקנות קרקע חקלאית זה לא דבר עם תדמית כל כך טובה. אנשים שומעים סיפורים מפה ומשם, ורק שומעים את המילה ואומרים לך שיש הרבה רמאויות.

אנחנו חיים במדינה של כולם חכמים, כולם נבונים, כולם לא רוצים להיות פראיירים. והמוח לא בנוי להתעמק בכל דבר, אז קרקע חקלאית הוא מקטלג בצורה כזאת.

וגם מי שראה והתלהב הולך לספר לחבר, וכבר מורידים לו את הרוח מהמפרשים.

התפקיד שלי העיקרי זה להפיג לו את החששות, וכמובן שאני לא אומר לו אין לך מה לדאוג.

ומה עם הפקחים וצווי ההריסה?

האמת שאני לא מדבר על הפקחים בכלל.

אדם בא עם חדוות עשייה, ואני לא רוצה לכבות אותו. ואם אני רואה בעלי מקצוע שאני שולח אליהם מדגישים את הנושא הזה, אני מעיר להם או מפסיק לשלוח.

אני עצמי קיבלתי צו הריסה, על מה שהיה לפני. ניהלתי מאבק משפטי ואמרתי, אם יצליח מה טוב, ואם לא יצליח כנראה שלא היה צריך להיות פה.

ערערתי ולא הצלחתי, פירקתי. לא נתתי להם לבוא להרוס, והמשכתי לעשות. חשבתי שאהיה בדיכאון אחרי מה שהשקעתי, ופשוט המשכתי בעשייה.

אני לא חושש מהפקחים בכלל. גם אם ישימו צו, זה לא משנה כלום.

ומה יש שם חוץ מהאדמה?

קהילה, וזה היה בכוונה מהיום הראשון.

המקום הזה לא נבנה כדי שאני אבוא ואתבודד בו. הוא נבנה כדי לחבר בין אנשים: פינת מדורה, מפל מים, והקצב הזה של לאט לאט שאתה יושב סביב האש עד שהאוכל מתבשל.

אני לא לקחתי פה פעם אחת תשלום, תוך כוונה. אני לא רוצה שאנשים יבואו ויתייחסו לזה כמקום מסחרי. מי שבא, זו הכנסת אורחים שלי.

קהילה בעיניי צריכה שני מרכיבים. אחד, שהיא תומכת בכל אחד מהחברים. שניים, שהיא לומדת וצומחת.

וכל אחד שמכשיר את השטח שלו מוריד את הפחד של הבא אחריו. כי בסוף אתה רואה שזה צומח, קורם עור וגידים.

חוץ מהכוח של האדמה יש את הכוח של הקהילה, וזה משתלב.

ומי שרוצה פשוט לבוא ולראות?

אז הוא בא.

אני לא מנסה להסביר את זה במילים, כי אני לא יכול. אני מעביר תמונות, ובתמונות אני עדיין מעביר את הנוצץ.

יש פה חוויה שאי אפשר להסביר אותה. רק אם תחווה אותה אתה תבין.

לבוא ולראות זה פתוח לכל אחד. אין אחד שיגיד לי שהוא רוצה לבוא, ושאני אגיד לו לא.

ולמכור זה כבר משהו אחר. לא לכל אחד בא לי למכור, ואני רואה מי האנשים ומי אני רוצה להביא לכאן.