ניצן נבו
קרקע חקלאית פרטית באזור יבנאל
מה מקבלים כשקונים קרקע חקלאית פרטית?
אדמה פרטית ליד יבנאל, בטאבו על שם הקונה. רוב מי שחולם על חלקה כזאת בטוח שהיא קיימת רק בפורטוגל.
שי קלמנוביץ'10 שאלותמה הבעיה שאתה בא לפתור?
בסוף כל אחד רוצה להרגיש טוב. אז אתה מחפש את זה בהתחלה בבית יפה, במכונית יפה, ואז אתה רואה שהגעת, וזה לא מספק אותך. משהו פה חסר.
לפעמים אתה אפילו לא יודע מה חסר. ואם אתה אדם חקרן, אתה יוצא לאיזשהו מסע להתחיל לחפש.
קראתי פעם סיפור על אנשים שחיים בעולם דו ממדי. אם אתה מול המחשב, אתה עם כיסא מול מסך. איפה הריח? איפה הרוח? אמנם השכל עובד, אבל אם אתה עושה את זה לאורך זמן ואין לך דברים אחרים, אתה מאבד פה דברים מהותיים מהמהות שלך.
כל אדם צריך איזה חיבור לאדמה. כל אדם, לא משנה יהודי או לא יהודי.
כמו שכל בית צריך מרפסת, כל אדם צריך אדמה.
מה בדיוק קונים ממך?
בדרך כלל עד עכשיו ניתן היה לקנות דונם ומעלה, ובמקרים יותר נדירים, פה ושם, אפשר היה לקנות חצי דונם.
כרגע הנגשנו את האפשרות לקנות רבע דונם.
המחיר לרבע דונם הוא פחות מ-50 אלף שקלים, שכולל גם את עורך הדין וגם את השיווק. זה לא כולל מס רכישה. וחצי דונם ודונם מתחילים בערך ב-170 אלף שקלים.
ואז בעצם מקבלים שטח גולמי. אתה צריך מודד שיבוא פיזית לשטח, ועם הקואורדינטות יגיד לך על הסנטימטר איפה הריבוע שלך.
וזו דוגמה לאפשרות. כל אחד עם הזה שלו: עצים, דשא, כל אחד עם החלום שלו, עם מה שחשוב לו.
ופה זו באמת הזדמנות כמעט לכל אחד.
מי שחולם על פינה בטבע מדמיין את עצמו יושב ונח. למה זה לא מחזיק?
יש לנו כבני אדם באג מובנה. אם אתה לא מודע לו, אז זה באג, הוא נסתר.
זה התחיל בחטא עץ הדעת. אתה רואה משהו, העץ היה נוצץ, יפה למראה, והכל מבחוץ נוצץ. אתה נמשך לנוצץ הזה, אתה נמשך לפנטזיה של שאתה תשב והכל יהיה.
ובפועל, זה סבבה לשבת בחוף הים מדי פעם כמה שעות ולהירגע. אבל אם אתה יושב יותר מדי מתחיל לשעמם לך, וכשזה משעמם לך ואין לך אלטרנטיבה, אז עוד יותר משעמם לך.
הפרסומאים וכל מי שמשווק יודעים איך לנצל את זה. הוא מוכר לך את הנוצץ: אל תעבוד, כמה שיותר לחסוך את האנרגיה. במהות האדם תמיד ירדוף אחרי התענוג וירצה להימנע מכאב.
אני לא רואה תחליף ליצירה ולעשייה, שזה עשייה שהיא פיזית.
איך זה נראה כשזה עובד
אז איפה השקט הזה כן נמצא?
מישהו פעם אמר לי, אחד המורים, שהאדם באמת רוצה את הגן עדן, ובעיני רוחו הגן עדן זה לשבת כל היום, ככה, בכיף.
ואז הוא מנסה כל מיני מקומות שהוא יוכל לשבת בלי הפרעות, והוא לא מוצא את זה.
ופתאום כשהוא עובד, ובאמת כשזה מתחבר לשליחות, אז בתוך העבודה, בתוך העשייה, פתאום הוא מוצא את השקט הפנימי שלו. את אותו המקום הזה שהוא חיפש בלברוח מפה לשם.
היה לי איזה עניין כספי מלחיץ מאוד, והגעתי למישהו שמעביר קורס נפחות ברזל במושב יעד. הגעתי ביום הראשון, וגיליתי עולם חדש. העשייה הזאת, האש, כל הלחצים בטלו. שלוש שעות עבודה ואתה עושה reset להכל.
על זה דיבר גורדון. וזה לא להיות עבד, זה לא להרוג את עצמך בעשייה, צריך לראות במידה הנכונה.
ומה אנשים עושים עם השטח בפועל?
יש את רפי שקנה באותה חלקה, למעלה. הוא למעשה הראשון שקנה, והוא קנה כשלא היה כלום. שם גם הנוף ממש, רואים את הכנרת.
אז הוא פתח דלת, שאחרים באו וראו שיש מישהו שכבר התחיל, ועצים, וזה פותח לאחרים.
יש בחור שקנה לפני שנתיים והביא קרוון מיד כשקנה. קנה חצי דונם, שם את הקרוון, מבסוט.
ועוד מישהו שהוא פנסיונר, שגם הביא קרוון, שם עצים, יש לו את הבוסתן הקטן שלו על דונם. קם בבוקר, שותה את הקפה, ואומר לי: ריח של העצים של ההדרים, זה משגע אותך בבוקר.
ויש חלקה 21 שמכרנו את כולה, זה עשרה דונם, וחילקנו את זה לדונמים. כולם קנו, שמו קו מים משותף, לכל אחד יש צינור, שניים כבר גידרו ואחד בדרך.
וליאורה ועופר מביאים את השירה והשמחה והעשייה.
אחד שתל, אחד רק יישר את השטח, אחד עוד לא עשה. כל אחד בקצב שלו.
למי זה לא מתאים?
יש משהו חשוב שצריך לחדד אותו: זה לא מתאים לכל אחד.
יש מה שנקרא ראש צרכני וראש יצרני. אם אתה בראש צרכני, שאתה רוצה לקנות מוצר והכל מוכן, כנראה שזה לא יתאים לך.
כי יש פה איזשהו סוג של פריצת דרך, איזה סוג של חלוציות, איזה סוג של מאבק. יש קשיים שאתה תעבור.
נכון שבחו״ל זה יותר קל. פורטוגל, יוון, יותר נגיש, אתה קונה גם במחיר יותר זול, ואני יודע שגם הממשלה שם תומכת במי שמגדל עיזים. אבל יש פה רבדים נוספים. מעבר לזה, פה זה הבית. אני רוצה לחיות פה, אני לא רוצה לחיות בפורטוגל.
אם לא מתאים לך, אז כנראה שפורטוגל אולי יותר מתאימה.
החששות, אחד אחד
ומה עושים עם התדמית של קרקע חקלאית?
נתחיל בזה שלקנות קרקע חקלאית זה לא דבר עם תדמית כל כך טובה. בגלל שאנשים לא יודעים, אז יש פה פתח. אנשים שומעים סיפורים מפה, משם.
רק שומעים את המילה קרקע חקלאית, אז אומרים לך: יש הרבה רמאויות, יש זה, יש זה. כי אנחנו חיים במדינה של כולם חכמים, כולם נבונים, כולם לא רוצים להיות פראיירים.
והמוח לא בנוי להתעמק בכל דבר, אז קרקע חקלאית הוא מקטלג את זה בצורה כזאת.
וגם אם בן אדם ראה והתלהב, והוא הולך ומספר לחבר, כבר מורידים לו את הרוח מהמפרשים. זה אחד הדברים שאני צריך להתמודד איתם.
אז קודם כל, כשבאים, אני מביא לכאן. זה כמו הדירה לדוגמה. והתפקיד שלי העיקרי זה להפיג לו את החששות.
ומה עם הפקחים וצווי ההריסה?
אני ממש קיבלתי צו הריסה, לא על זה, על מה שהיה לפני. וניהלתי מאבק משפטי, ואמרתי, בסדר, אני עושה את מה שאני יכול.
אם יצליח מה טוב, לא יצליח, כנראה שלא היה צריך להיות פה.
בסופו של דבר ערערתי ולא הצלחתי, פירקתי. לא נתתי להם לבוא להרוס, והמשכתי לעשות. חשבתי באמת שיהיה לי קשה כשהייתי צריך לפרק, שאני אהיה בדיכאון אחרי מה שהשקעתי. אבל המשכתי בעשייה בפשטות, לא עצרתי לרגע.
פעם לפני שבועיים היו כאן פקחים. הם מגיעים כל איזה חודשיים שלושה, עושים סיבוב, שמים פה ושם צו הריסה. שמו למישהו התראה, והם היו פה וראו את זה ולא אמרו כלום. אז הבנתי שאפשר להמשיך הלאה.
האמת שאני לא מדבר על הפקחים בכלל. אדם בא עם חדוות עשייה, ואני לא רוצה לכבות אותו. ואם אני רואה בעלי מקצוע שאני שולח אליהם מדגישים את הנושא הזה, אז אני או מעיר להם או שאני לא שולח אליהם.
גם אם אחר כך בא פקח וזה מוריד אותו קצת, בסדר, יש, זה חלק מהתהליך.
ומה יש שם חוץ מהאדמה?
השטח נבנה, הכוונה שהייתה בכל המהלך, כמשהו יותר ארוך טווח. לא שאני אחיה פה ואגדל את התוצרת שלי, אלא יותר מקום שיחבר בין אנשים.
גם בשקט הזה של הטבע, הפשטות, פינת מדורה, יש פה מפל שכשהוא עובד יש את הפכפוך של המים. ליצור את האווירה שבקצב הלאט לאט, זה שאתה יושב סביב המדורה. יש לזה את הקצב, עד שהאוכל מתבשל. זה לא הקצב של הסמארטפון.
אני לא לקחתי פה פעם אחת תשלום, תוך כוונה, כי אני לא רוצה שאנשים יבואו ויתייחסו לזה כמקום מסחרי. מי שבא, זה הכנסת אורחים שלי.
קהילה, ברעיון שלי, צריכים להיות בה שני מרכיבים.
קודם כל, שהיא קהילה שתומכת בכל אחד מהחברים. והדבר השני, שהיא קהילה שלומדת וצומחת.
כי אם מישהו בא ובאמת הוא שותל ועושה לעצמו איזה מקום, אז אחרים שבאים ורואים, זה גם מדרבן אותם, נותן להם עוד משהו להתגבר על הפחד.
חוץ מהכוח של האדמה יש את הכוח של הקהילה, וזה משתלב.
ומי שרוצה פשוט לבוא ולראות?
יש את החוויה הזו שאי אפשר להסביר אותה. רק אם תחווה אותה, אתה תבין.
וזה אחד האתגרים להעביר. כשאני היום מנסה להעביר לאנשים, אני מעביר להם בתמונות. אני עדיין מעביר להם את הנוצץ. באמת, כשבאים וחווים, אז כבר זה.
אין אחד שיגיד לי אני רוצה לבוא, ושאני אגיד לו לא. גם ליאורה ועופר, בהתחלה הם באו, הם רצו. כשקמתי פה בבוקר, הם באו עם אוהל, אמרתי וואו, מה זה, אז בכיף.
ולא לכל אחד בא לי למכור. אני רואה גם מי האנשים, מי אני רוצה להביא.
יש פה סוג של אתגר בשיווק. אני לא יכול להגיד לו תשמע תבוא, זה באמת קשה.
סיורי השטחים של ניצן מתקיימים בימי שישי בשעה 10:30. באים, מסתובבים, שואלים, ורואים מה כבר קיים שם.