»את המשאב עלינו גם למשאב.«

מה הבעיה שאתה בא לפתור בארגון?

אנשים בארגון מתרוקנים לאט. לא במכה אחת ולא באירוע אחד, אלא לאורך חודשים, ובלי שאף אחד שם לב מתי בדיוק זה קרה.

אנחנו כמו הצפרדע שמכניסים אותה לסיר עם מים, ואז מתחילים לחמם את הסיר לאט.

הצפרדע באה לחיים עם דם קר, ולכן היא פשוט תישאר במים עד שהיא תמות מחום גבוה מדי. אף אחד לא קופץ החוצה, כי אף אחד לא מרגיש מתי המים התחממו.

ואז יש פרויקט שנתקע, ודדליין, ולחץ שאני לוקח איתי כל הזמן. אני עדיין אתפקד כשאני יושב מול הפרויקט, אבל לא אתפקד בבית.

וכשזה מגיע לשם, זה כבר לא נראה כמו לחץ. זה נראה כמו קריסה.

ובארגון יגידו לך שזו סתם תקופה עמוסה. איך מבדילים?

תקופה עמוסה נגמרת, והאנשים חוזרים לעצמם. אם הסימנים נשארים גם אחרי שהעומס ירד, זו כבר לא תקופה. זה מצב.

והסימנים האלה כמעט תמיד גופניים לפני שהם משהו אחר. הגוף מדבר כל הזמן, רק לא במילים.

הוא כמו ילד קטן שקורא לאימא מהחדר השני. היא לא באה, אז הוא מרים את הקול. היא עדיין לא באה, אז הוא בא ומושך לה במכנס. ואם היא ממשיכה לא להתייחס, הוא כאילו במקרה מפיל את העציץ ושובר אותו.

אצלנו זה מתחיל בכאב ראש, בעיכול, בשינה מקוטעת. ורוב האנשים לוקחים כדור שפשוט עוצר את הסימפטומים.

אבל לא סתם יש כאבי בטן. הסימפטום הוא לא הבעיה, הוא ההודעה.

הארגון כבר ישב בסדנאות והבין הכל. למה כלום לא זז?

אתה יכול לדעת משהו על עצמך שנים. ממש לדעת, להסביר את זה יפה, ולהבין בדיוק מאיפה זה בא. ועדיין שום דבר לא זז.

ההבנה נשארת בראש, והגוף ממשיך לעשות מה שהוא עושה.

בסמינר ללוחמים נכנס אדם לאמבטיית קרח. ברגע שהכתפיים נגעו במים הוא נדרך ואמר שהוא חייב לצאת. אחרי אירוע שבו התפוצץ מטען וחברים נהרגו סביבו, הוא לא סובל שמישהו יהיה מאחוריו.

את זה הוא ידע שנים, וזה לא עזר לו. רק כשהוא נכנס למים והוציא את הכתפיים, ונכנס שוב, והוציא שוב, משהו שם התחיל לזוז. הגוף למד שאפשר גם אחרת.

את זה אי אפשר להסביר לאף אחד. אפשר רק לתת לו לחוות.

לכל חברה יש מחלקת משאבי אנוש. במה אתה שונה ממנה?

אני לא בא במקום מחלקת משאבי אנוש. אני בא ללמד את העובדים למשאב את עצמם.

השם «משאבי אנוש» הגיע כי רואים את האדם כמשאב עבור החברה. לא משנה איזה תפקיד הוא עושה, הוא משאב. אבל אפילו רכב צריך לטפל בו ולהחליף לו שמן, על אחת כמה וכמה אדם.

אם אני שואב מבאר בלי להתחשב במפלס, המים המלוחים חודרים פנימה והלכה הבאר. וזה בדיוק מה שקורה לעובד ששואבים ממנו שנים בלי שמישהו מחזיר לו משהו.

מחלקת משאבי אנוש דואגת למשאב. אני מלמד את המשאב לדאוג לעצמו.

מנהלת רווחה חוששת שזה טיפול, ושייפתחו דברים שהארגון לא יוכל להכיל.

אני לא פותח תכנים. אני עובד על ויסות ועל תפקוד.

גם בסמינרים הכי כבדים שעברתי, הכלל הראשון היה לא לפתוח חלונות של טראומה. אם מישהו מעלה משהו מעצמו, מקשיבים לו. אבל אין עידוד, אין חפירה, ואף אחד לא מתבקש לספר כלום.

בחדר ארגוני זה עוד יותר פשוט. נושמים, זזים, שמים לב מה קורה בגוף. אין מעגל שיתוף ואין רגע שבו מישהו צריך להיחשף מול הבוס שלו.

העבודה היא על מערכת העצבים, לא על הסיפור.

ובפועל, מה קורה בחדר בשעה וחצי האלה?

אני מגיע עם ארגז כלים.

יש שם צ'י קונג, נשימות, מדיטציות אקטיביות, ויסות רגשי, ותרגיל שנקרא »ברוך הבא«.

זו דוגמה ולא רשימה מלאה.

עבדת עם לוחמים ועם ניצולי נובה. מה זה קשור לחדר ישיבות?

זו אותה מערכת עצבים. היא לא יודעת אם הלחץ בא ממטען שהתפוצץ או מדדליין.

בעשרים ושלושה באוקטובר, שבועיים אחרי השביעי, נחתנו בקפריסין עם חמישים הניצולים הראשונים של נובה.

הכלל הראשון שם היה לא לפתוח איתם חלונות של טראומה. השני היה לנרמל. זה נורמלי שאני לא ארדם בלילה אחרי אירוע כזה, כי עברתי משהו שהוא לא נורמלי.

מאז אוקטובר פותחו כאן כלים מהמתקדמים בעולם לעבודה עם לחץ, והם נבנו בקצה.

אבל הם לא שייכים לקצה. אם לא נשכיל להביא אותם לתוך משאבי האנוש של חברות וארגונים, זה יהיה פספוס גדול.

תן לי כלי אחד שעובד יפעיל כבר מחר בבוקר.

הכי פשוט שיש: נשיפה ארוכה יותר מהשאיפה. זה הכל.

לספור ארבע בשאיפה ושמונה בנשיפה. והנשימה יורדת לבטן ולא נעצרת בחזה, כך שאם שמים יד על הבטן, היא זו שעולה ויורדת. זה הכל, ואף אחד בחדר לא רואה שאתה עושה את זה.

אני עושה את זה בתור בסופרמרקט. פעם בשדה תעופה התביישתי לתרגל בין הטיסות, ואז ראיתי מישהו הולך עם פחית קולה בלי להתבייש, ושאלתי את עצמי למה שאני אתבייש דווקא בדבר שכן תורם לי.

אני לא צריך רצפת פרקט, לא בריכת שחייה ולא מזרון יוגה. זה אני וגופי, וזה בא איתי לכל מקום.

ומה עם מי שנמצא בחדר ולא רוצה להשתתף?

אז הוא לא משתתף, וזה בסדר גמור. אצלי תמיד יש רשות.

אם לא מתאים לך להיות פה בניסיון הזה, זה גם בסדר. ואם לא נעים לך לעצום עיניים, תפקח אותן. יש תרגיל אחד שעשוי לעורר התנגדות, ואני אומר את זה מראש ולא מחכה שיגלו לבד.

אתם מורים משמעותיים יותר עבור עצמכם מאשר אני.

ומי שמאשר את התקציב ירצה לראות שזה עבד. יש פה מה למדוד?

אני לא מבטיח מדד. מי שמבטיח לכם מדד בתחום הזה, כדאי שתבדקו אותו טוב.

אבל יש שאלה אחת שאפשר לשאול לפני ואחרי, והיא לא עולה כלום. כמה זמן לקח לך אתמול להירדם.

זה לא מחקר וזה לא ייכנס לדוח שנתי. אבל זה מספר שכל אחד יודע לענות עליו, ואנשים שמים לב כשהוא משתנה.

ואיך בכלל בוחרים מנחה לתחום כזה?

לפי מה שהוא עושה כשהוא לא צודק.

בריטריט בערבה שתי משתתפות הלכו לאיבוד בדרך, נקלעו לשטח אש והגיעו אחרי שעות. אחת מהן נעמדה מולי, מול עשרות משתתפים, ואמרה שאני אדם חסר אחריות, שהן היו יכולות למות, ושצריך לשלול לי את הרישיון.

והייתי צודק. הן לא קראו את ההנחיות ששלחתי. אבל אם אני בא ללמד רווחה, אז הצודק שלי הולך לפח האשפה. הוא לא רלוונטי שם.

בזבזתי שם עשר דקות שחסכו ימים.