זהר וילסון
הרצאות וסדנאות חוסן לחברות ולארגונים
מה קורה לעובד בחודשים שלפני שהוא קורס?
השחיקה מתחילה בגוף הרבה לפני שהיא מגיעה לדוח. כאב ראש, שינה מקוטעת, ועובד שלא מספר על זה לאף אחד.
שי קלמנוביץ'11 שאלותמה הבעיה שאתה בא לפתור?
לפעמים קורה אירוע אחד כזה, אירוע נוראי שאני אומר, די, לא יכול. אבל הרוב זה הולך ונערם.
אנחנו כולנו, גם אם אנחנו לא במעגל הפגיעה הראשון, אנחנו עדיין פה חיים בסביבה מאוד מאוד מלחיצה.
אנחנו כמו הצפרדע במשל המפורסם, שמכניסים אותה לסיר עם מים ומתחילים לחמם אותם לאט.
היא לא קופצת החוצה, כי השינוי קורה בהדרגה. וככה גם אנחנו לפעמים לא שמים לב שהמים סביבנו כבר נעשו חמים מדי.
פרויקט שלא מצליח לי. לחץ נוראי, שאני לוקח אותו איתי כל הזמן.
ואם אני לא שם לב, ולא נח, ולא מתמשאב, אז בסוף אני אתפקד כשאני יושב ועושה את הפרויקט, אבל אני לא אתפקד בבית.
ובסופו של דבר זה קריסה. אני לא אשאר כך לאורך זמן, אני לא אוכל לתפקד.
ובארגון יגידו לך שזו סתם תקופה עמוסה. איך מבדילים?
האינדיקציה: אני לא מצליח להירגע, אפילו שאני מאוד מאוד עייף.
יכול להיות שאני עייף גמור, שוכב במיטה ומנסה להירדם, אבל המחשבות רצות. אני בעוררות גבוהה אפילו שאני מאוד עייף, וזה מאוד מבלבל.
בוא נסתכל על הגוף. הוא לא יודע לדבר במילים, הוא כמו איזה ילד קטן.
אם ילד אומר «אימא בואי» והוא בחדר השני, והיא לא באה, אז ירים את הקול שלו. והיא לא תבוא, אז ירים עוד יותר את הקול. אז הוא יגיע ויתפוס לה במכנס וימשוך. ואם היא תמשיך לא להתייחס, אז הוא כאילו במקרה מפיל את העציץ ושובר אותו.
בוא נגיד שיש לי גלאי עשן, ובדירה למטה פורצת שריפה. האף שלי לא רגיש מספיק לחוש בעשן, אבל הגלאי יודע לפניי, ואז הוא מתחיל לצפצף. מה מטריד אותי ברגע זה? הצפצוף שלו. אז אני עולה על השולחן ומוציא את הבטרייה.
וזה לבלוע את הכדור הזה. אבל לא סתם יש כאבי בטן.
הארגון כבר ישב בסדנאות והבין הכל. למה כלום לא זז?
האם הבנה זה מספיק? ההבנה הזאת לא הייתה מספיקה.
אחד הדברים הוא באמת שזה לא יהיה רק ברובד ההבנה, אלא הצלחה היא גם להצליח להטמיע את זה.
אחד הלוחמים נכנס לאמבטיית קרח והתיישב, והכתפיים היו מחוץ למים. אמרו לו: אם אתה רוצה, תתרחק מהדופן, ואז גם הכתפיים יהיו במים. ואיך שהוא עשה את זה, הוא נדרך ואמר: אני חייב לצאת מפה.
אז הוא הוציא את הכתפיים, ואמר: אחרי אירוע שבו התפוצץ מטען וחברים נהרגו סביבו, מאז אותו אירוע הוא לא יכול שמישהו יהיה מאחוריו. בעצם המים שנוגעים בכתפיים סימלו את המישהו מאחוריו.
מאז האירוע הוא יודע את זה. אבל עכשיו שהוא חווה את זה עם המים הקרים בכתפיים, הוא יכול להתחיל לשחק עם זה. הוא הכניס את הכתפיים, הוציא, הכניס, ואז הוא כבר יכל גם עם הכתפיים. פה מתחיל תהליך ריפוי, שהוא כן יוכל שאנשים יהיו מאחוריו.
פה זה כבר מעבר להבנה. פה זה כבר לוקח אותנו לעולם החוויות.
מי הוא, ומה הוא עושה אחרת
לכל חברה יש מחלקת משאבי אנוש. במה אתה שונה ממנה?
אני מלמד אותם איך למשאב את עצמם.
השם הגיע כי רואים את האדם כמשאב. לא משנה איזה תפקיד הוא עושה, הוא מתכנת, הוא נער שליחויות, או לא משנה מה, הוא משאב עבור החברה.
אבל מכיוון שאנחנו מדברים פה על משהו אנושי, אפילו רכב צריך לטפל בו ולהחליף שמן, על אחת כמה וכמה אדם. אז הוא משאב עבור החברה, ואת המשאב עלינו גם למשאב.
ואז זה נותן הרבה יותר כוח למושג הזה, מחלקת משאבי אנוש. כי אם יש באר מים ואני אמשיך לשאוב אותה בלי התחשבות במפלס, המים המליחים יחדרו לתוך הבאר, המליחות תעלה, והלך לנו הבאר.
ואני מדבר על מעבר לשבוע בריאות או יום בריאות או איזו סדנה חד פעמית, אלא להסתכל על זה בראייה מערכתית יותר.
בארגונים מבינים את זה היום, יש לנו הרבה התקדמות, ועדיין היא פיפס ממה שאנחנו באמת צריכים.
מנהלת רווחה חוששת שזה טיפול, ושייפתחו דברים שהארגון לא יוכל להכיל.
אנחנו לא רצים פה לריפוי צוותי.
אני יודע שבחברות וארגונים יש רגישות, אנשים נורא מתביישים להיחשף, וזה גם תלוי בתרבות הארגונית.
אז מתחילים יותר לייט. יותר על דברים שקורים בחברה, ולאו דווקא על מה שבינך לבין מישהו. בהתחלה אני אדבר על כל מיני אתגרים שיש לי בעבודה, או בחיים.
גם כשאני עובד עם הלוחמים אני אומר: אתה לא חייב לדבר על האירוע הקשה שקרה במלחמה. אפשר לדבר על מה שמעסיק אותך עכשיו, להתפטר מהעבודה או לא להתפטר מהעבודה.
ואם נעשה מעגלי הקשבה כאלה לאורך זמן, נוכל אחר כך לעשות את זה גם על הדינמיקות בינינו.
כשאני בא, עובד עם ניצולים או לוחמים או עובדי הייטק, זה לא משנה. קודם כל לא להזיק.
ובפועל, מה קורה בחדר בשעה וחצי האלה?
אז יש פה ארגז כלים מאוד גדול.
אפשר להסתכל על כלים שונים, של נשימה, של תנועה, של צ'י קונג, של סדנאות, של ללמוד בכלל, לזהות על עצמי, איפה אני במערכת העצבים.
ויש תרגיל שנקרא ברוך הבא. מגיע אלינו איזה משהו, מחשבה או רגש או תחושה, ואנחנו רוצים לשים לב לזה ולהגיד לזה ברוך הבא.
לפעמים זה תרגיל שעשוי לעורר התנגדות: פתאום אני בדאגה שיפטרו אותי. מה, אני אגיד לה ברוכה הבאה?
זה לא קטלוג של טוב או רע, זה פשוט כי היא פה. ואם אני לא אכיר בה, היא לא תיעלם, להפך, היא תתנחל עוד יותר.
אחד הדברים הוא באמת שזה לא יהיה רק ברובד ההבנה, אלא הצלחה היא גם להצליח להטמיע את זה.
עבדת עם לוחמים ועם ניצולי נובה. מה זה קשור לחדר ישיבות?
המנגנונים הבסיסיים של מערכת העצבים שפועלים מול איום ולחץ הם אותם מנגנונים, גם כשהעוצמה והנסיבות שונות לחלוטין.
ב-23 באוקטובר, שבועיים אחרי השביעי, נחתנו בקפריסין עם החמישים שורדים הראשונים של נובה.
התפקיד הראשון שלנו שם היה לא לפתוח איתם חלונות של טראומה. והעבודה שלנו הייתה קודם כל לנרמל: זה נורמלי שאני לא אירדם בלילה אחרי אירוע כזה, כי עברתי משהו שהוא לא נורמלי.
גם אם אנחנו לא במעגל הפגיעה הראשון, אנחנו עדיין פה חיים בסביבה מאוד מאוד מלחיצה.
מלא ארגונים קמו פה עם כל מיני שיטות, הפכנו למעצמת חוסן. ואנחנו עדיין לא מגיעים לכולם.
כל אדם בישראל, ובייחוד אנשים בחברות וארגונים, ראויים וזקוקים ללמוד לזהות וללמוד להתמשאב. אם לא נשכיל להביא את זה לתוך משאבי האנוש של חברות וארגונים, זה יהיה פספוס גדול.
איך זה נראה בפועל
תן לי כלי אחד שעובד יפעיל כבר מחר בבוקר.
אני לא מצליח להירדם, או שאני עצבני ולא רגוע, ואני רוצה להרגיע את עצמי. אז אני אנשוף נשיפות ארוכות יותר.
בוא ניקח שאיפה של ארבע מהאף, ונשיפה דרך הפה עם קשית. בזכות הקשית אפשר אפילו להמשיך יותר. אפשר לשים יד על הטבור, ואז שאיפה ולתת לבטן להתמלא, ואז לרוקן.
רוב האנשים, ברגיל, נושמים לחזה, וזה מעלה להם עוד יותר את המערכת הסימפתטית.
ואני יכול לעשות את זה גם לא דרמטית. לא משנה איפה אני אהיה. בתור בסופרמרקט אני עושה כל מיני צ'י קונגים, מאוד מאוד רגוע, דברים שאף אחד לא ישים לב.
פעם בשדה תעופה נורא רציתי לתרגל בין הטיסות והרגשתי לא נעים. ואז ראיתי מישהו הולך עם פחית קולה, ואמרתי, רגע, הוא לא מתבייש, והוא עושה משהו שלא תורם לו לגוף.
אני לא צריך פה רצפת פרקט, אני לא צריך פה בריכת שחייה, אני לא זקוק פה למזרון יוגה כלום. זה אני וגופי.
ומה עם מי שנמצא בחדר ולא רוצה להשתתף?
אצלי תמיד יש רשות. השתתפות היא לא עניין בינארי של להשתתף או לא להשתתף.
יש רמות שונות של השתתפות ועומק: יש מי שירצה להיכנס לתרגיל באופן מלא, יש מי שיעדיף להשתתף בצורה חלקית יותר, ויש מי שירצה רק להתבונן. גם בתוך תרגיל אפשר לבחור עד כמה להעמיק ומה נכון לשתף.
אני מציע אפשרויות, וכל אחד בוחר את רמת ההשתתפות והעומק שמתאימה לו באותו רגע. ואם לא נעים לך לעצום עיניים, תפקח אותן.
יש תרגיל אחד שעשוי לעורר התנגדות, ואני אומר את זה מראש ולא מחכה שיגלו לבד.
מבחינתי, גם היכולת לעצור, להקשיב לעצמי ולזהות מה נכון לי כרגע היא חלק מהתרגול.
כשאתם באמת קשובים לעצמכם, אתם יודעים טוב ממני מה נכון לכם.
ומי שמאשר את התקציב ירצה לראות שזה עבד. יש פה מה למדוד?
בהחלט אפשר למדוד.
יש שאלונים וכלים מחקריים שבודקים שחיקה, סטרס, רווחה ואפילו שינויים פיזיולוגיים. בארגון שרוצה לעשות מחקר מסודר, אפשר לבנות מדידה לפני ואחרי ולבדוק מה השתנה.
אבל לא תמיד צריך מחקר כדי להתחיל לזהות שינוי. אפשר לשאול דברים הרבה יותר פשוטים: מה קורה לי באינטראקציות עם קולגות? כמה מהר אני נדרך או מתעצבן? האם אני מצליח להקשיב גם כשאני בלחץ?
כמה זמן לוקח לי לחזור לעצמי אחרי שיחה קשה? איך אני נושם במהלך יום העבודה, וכמה מתח אני מחזיק בגוף?
וזה ממשיך גם אחרי העבודה. איך אני מגיע הביתה? איך אני עם בת או בן הזוג שלי ועם הילדים? וכמה זמן לוקח לי להירדם בלילה?
לא הכול חייב להיכנס לאקסל כדי להיות משמעותי. לפעמים עצם היכולת של אדם לזהות שמשהו באופן שבו הוא מגיב, נושם, מקשיב או מתאושש השתנה, כבר מספרת לנו הרבה.
ואיך בעיניך צריך לבחור מנחה לתחום כזה?
בעיניי, מנחה נבחן במה שהוא בוחר ברגע של קונפליקט: למהר להוכיח שהוא צודק, או להאט, להקשיב ולשמור על הקשר.
לפני אחת הסדנאות שהנחיתי במדבר, שתי משתתפות שהיו בדרכן אלינו טעו בדרך ולא הגיעו לנקודת המפגש. בניסיון למצוא את הדרך הן מצאו את עצמן בטעות בתוך שטח שמסומן כשטח אש.
כשהגיעו לבסוף לסדנה, אחרי חוויה מאוד מפחידה, הן היו נסערות וכעסו עליי. במשך כעשר דקות הן הטיחו בי שאני חסר אחריות ושאסור לי להנחות קבוצה.
בזמן שהן מאשימות אותי, אני כבר יודע משהו שהן לא יודעות: הן לא קראו את הנחיות ההגעה ששלחתי. מתוך עשרות משתתפים, הן היו היחידות שלא הגיעו לנקודת המפגש.
הייתה לי תשובה מצוינת לכל מה שהן אמרו, אבל הבנתי שזה לא הרגע לתת אותה. אם הייתי ממהר להוכיח שאני צודק, הייתי רק מסלים את המצב.
אז הקשבתי. נתתי להן לסיים, ורק כשהסערה ירדה אמרתי קודם כל: עברתן חוויה קשה ומפחידה. ורק אחר כך דיברנו על מה שקרה בפועל.
תוך דקות כל האירוע השתנה.
זה משהו שרלוונטי מאוד גם למקום העבודה. קולגה כועס עליי, מישהו מאשים אותי במשהו, אני מקבל ביקורת שאני חושב שהיא לא מוצדקת. האוטומט שלנו הוא לענות מיד, להתגונן, להוכיח שאנחנו צודקים.
אבל לפעמים היכולת להישאר עוד רגע, להקשיב ולא להגיב מתוך הדריכות, חוסכת שעות ואפילו ימים של קונפליקט.
זה בעיניי חלק מוויסות: לא להיות רגוע כל הזמן, אלא להצליח לבחור את התגובה שלי גם כשמשהו מפעיל אותי.
בשנים האחרונות מזמינים אותו יותר ויותר לארגונים ולקבוצות. הפורמט נקבע מולם ולא כחבילה סגורה מראש: הרצאה אחת, סדרת סדנאות או ליווי לאורך זמן.