סדרת המומחים›גוף ונפש
"חוסן זה היכולת להרגיש, לנוח, לבקש עזרה ולהתאושש": זהר וילסון על החוסן הארגוני
אחרי שנים בעולם הפרסום הניו יורקי וליווי לוחמים ושורדי נובה בשטח, הפסיכותרפיסט הגופני זהר וילסון מסביר מה חוסן יכול להיות בחיי העבודה היומיומיים. בראיון מיוחד הוא מציג את מערכת הצירים לזיהוי המצב שלנו, מסביר למה דווקא האטה יכולה לחסוך זמן, ומדגים פרקטיקה מפתיעה לקבלת המציאות.
באחד הסיפורים המטלטלים שזהר וילסון שיתף במהלך המפגש שלנו, הוא תיאר לוחם ופרמדיק שמחלץ פצועים תחת אש ממסוק, אך מתקשה לצאת מהבית לקניות בסופר. דרך הסיפור הזה הוא מסביר מה זה חוסן בעיניו: לא רק תפקוד ברגע של סכנה, אלא המשאבים שיש לנו בחיים עצמם. ללכת לסופר, להיות סבלני עם הילדים בערב, לעצור כשצריך. ולכן זו שאלה של כל עובד ומנהל, הרבה לפני שמשהו נשבר.
וילסון, פסיכותרפיסט גופני בגישת האקומי, מרצה ומנחה סדנאות חוסן בארגונים, מביא איתו דרך ארוכה, מעולם הפרסום הניו יורקי שבו צמח ועד ליווי שורדי נובה ולוחמים בשטח. עם ניסיון של מעל 25 שנה ברפואת גוף ונפש, הוא מביא לארגונים כלים פשוטים של נשימה, תנועה והקשבה, ואיכות של נוכחות שמאפשרת לאנשים לעצור, להרגיש ולהתאושש.
ימי כיף ופעילויות רווחה עושים את מה שהם נועדו לעשות. אבל מול מתח שמצטבר לאורך זמן, במציאות תובענית ורוויית אי-ודאות, ארגונים מחפשים גם משהו אחר: כלים מבוססי גוף-נפש שמלמדים אנשים לזהות איפה הם נמצאים, לווסת את עצמם ולהקשיב זה לזה.
משהו יסודי נשחק בשנים האחרונות בשגרת העבודה של כולנו. מה אתה פוגש היום כשאתה נכנס לחברות וארגונים בישראל?
"עובדים ומנהלים מתפקדים ברמות עוררות גבוהות מאוד מול מסכים ומשימות, אבל ברגע שהם מגיעים הביתה משהו קורס. דדליין או פרויקט שלא מצליח יכולים להכניס אותנו לחוויה כמו בשדה קרב. הלחץ המצטבר הזה פועל כמו צפרדע בסיר מים שמתחמם בהדרגה, עד שהגוף מתחיל לאותת דרך מיגרנות, בעיות עיכול, עייפות כרונית או ניתוק רגשי".
“אנחנו כמו הצפרדע במשל המפורסם, שמכניסים אותה לסיר עם מים”
"זה עומס שמצטבר בגוף, ומה שעוזר לו הוא ללמוד לשים לב, לנוח ולהתמשאב, לפני שהמחיר האישי הופך כבד מדי".
התרגלנו לחשוב שחוסן הוא היכולת לתפקד תחת לחץ קיצוני ולהמשיך הלאה. מה התפיסה הזו מפספסת?
"יש תפיסה מוטעית שחוסן שווה לתפקוד הירואי תחת אש, מעין דמות של גיבור פעולה שלא מרגיש דבר, אבל במציאות מדובר בהפך הגמור. חוסן אמיתי נמדד ביכולת להרגיש, לנוח, לזהות מתי המשאבים שלנו אזלו ולבקש עזרה לפני שמתרחשת קריסה. אם אני חוזר מיום עבודה ואני חסר סבלנות לילדים או לבת הזוג שלי, זה מעיד שאין לי חוסן ברגע הזה, כי המאגרים הפנימיים שלי פשוט ריקים".
"הפרדוקס הגדול הוא שכאשר אנחנו מאטים באופן מודע, הדברים קורים מהר יותר ובאיכות גבוהה יותר, בדיוק כמו הניסיון להכניס מפתח למנעול בחושך בפעולות חפוזות לעומת עצירה רגעית ומדויקת שמשיגה את המטרה מיד".
הטבעת בשיחה מושג ייחודי בשם "להתמשאב". איך הוא מתחבר ישירות לתפקיד של מחלקות משאבי אנוש?
"השם 'משאבי אנוש' הגיע מתוך ראייה של העובד כמשאב עבור החברה, כמו באר מים ששואבים ממנה ללא הרף. אלא שאם ממשיכים לשאוב מבאר בלי להתחשב במפלס, מים מליחים יחדרו פנימה ויהרסו את המקור כולו, וזה בדיוק מה שקורה לעובדים שלא דואגים למלא את המאגרים שלהם".
"המילה משאב נועדה לאפשר לנו להתקיים ולשגשג ולא רק לשרוד בקושי, ולכן התפקיד הארגוני כיום הוא לא רק לדרוש תפוקה מהמשאב, אלא ללמד את האדם איך למשאב את עצמו מחדש. כשאנחנו מבינים שהזנה אינה מגיעה רק ממזון אלא ממערכות יחסים, מתנועה, מנשימה ומחיבור פנימי, אנחנו יודעים גם איך למלא את הבאר מחדש".
מדוע הבנה שכלית ואינטלקטואלית של הלחץ אינה מספיקה כדי לייצר שינוי אמיתי בהתנהלות העובדים?
"הבנה שכלית היא רק צעד ראשון, ולעיתים קרובות היא המלכודת שמשאירה אותנו תקועים באותם דפוסים אוטומטיים שוחקים. אדם יכול להבין בצורה מושלמת שהוא שרוי במתח או שהוא נדרש להקשיב לקולגות שלו, אבל ברגע של עומס רגשי, למרות שהוא יודע, זה מתפלק לו, והוא מגיב מתוך דפוס מוכר".
"בפסיכותרפיה גופנית ובגישת האקומי אנחנו עובדים ישירות דרך החוויה הסומטית, כי הגוף עובד כמו גלאי עשן: הוא יודע לפניי, ומתחיל לצפצף. רק כשאנחנו מאפשרים לעובד לחוות בגוף את הוויסות, לזהות מתח פיזי בכתפיים או בלסת ולשחרר אותו הלכה למעשה, השינוי לא נשאר ברובד ההבנה, אלא מוטמע וחודר פנימה".
פיתחת מודל של "מערכת צירים" לזיהוי מצב מערכת העצבים. איך כלי כזה מסייע בפועל ביומיום הארגוני?
"אני מציע לעובדים למפות את עצמם על גבי שני צירים ברורים: ציר רמת האנרגיה וציר איכות האנרגיה, שבודק האם נעים לי או לא נעים לי ברגע זה. בקצה הקיצוני של אנרגיה גבוהה נמצאת עוררות יתר כמו חרדה, סטרס ותזזיתיות, ובקצה הקיצוני של אנרגיה נמוכה מופיעה תת-עוררות שמתבטאת באפתיות, עייפות כבדה או ניתוק".
"היופי במודל הוא שרמת אנרגיה גבוהה יכולה להיות נעימה מאוד כשאנחנו בשיא היצירה וההתלהבות, אבל הרסנית כשאנחנו מוצפים ולא מצליחים להירגע בסוף היום. ברגע שעובד או מנהל לומד לזהות היכן הוא ממוקם כרגע על המפה, יש לו סוף סוף נקודת אחיזה פרקטית שמאפשרת לבחור בפעולה מותאמת כדי לחזור לאיזון".
ואיך עובד שנמצא בעוררות יתר מול המחשב יכול להוריד הילוך ברגע, בלי לעזוב את סביבת העבודה?
"הכלי הזמין והמהיר ביותר שנמצא ברשותנו בכל רגע הוא הנשימה, והסוד טמון בהבנה כיצד לכוון אותה נכון. שאיפה מפעילה את המערכת הסימפתטית וממריצה אותנו לפעולה, בעוד שנשיפה מפעילה את המערכת הפרסימפתטית שאחראית על הרפיה ורוגע".
"אם עובד לוקח שאיפה של ארבע שניות דרך האף ומוציא נשיפה איטית וממושכת דרך הפה כאילו הוא נושף דרך קשית, הוא מווסת את עצמו. תרגול נשימה כזה שמכוון אל הבטן, לצד תנועות עדינות מעולם הצ׳י קונג שמרווחות את עמוד השדרה ומזרימות אנרגיה, מאפשר להתאפס".
ישבתי מול זהר כשהוא הזמין אותי לעצור ולבדוק איפה התחושה הזו פוגשת אותי בגוף ברגע הזה ממש. כמי שמורגל לנהל ראיונות דרך השכל והאינטלקט, הופתעתי לגלות איך שבריר שנייה של הקשבה נקייה, בלי לנסח מראש את השאלה הבאה, שחרר לי את הכתפיים והציף גל חמימות פיזי בחזה.
בארגונים רבים ישיבות הופכות למאבקי כוחות שבהם כולם מדברים ואף אחד לא מקשיב. מה הופך את "מעגלי ההקשבה" שאתה מנחה לכלי שונה לחלוטין?
"בדיון רגיל או בישיבה עסקית הנטייה הטבעית של רוב האנשים היא לחשוב מה הם עומדים לענות עוד לפני שהצד השני סיים לדבר, או לרוץ מייד לחלוקת עצות ופתרונות. במעגל הקשבה החוקים משתנים לחלוטין: אדם אחד מדבר מתוך חוויה אישית ואותנטית, וכל השאר פשוט נוכחים איתו בהקשבה מלאה בלי לתקן, בלי לנחם ובלי לשפוט".
"כשאנחנו מציעים פתרון מיידי לעובד מתוסכל אנחנו בעצם משרתים את הצורך של עצמנו ולא באמת רואים את החוויה שלו, בעוד שהקשבה נקייה מייצרת חוויה מתקנת עמוקה. עבור צוותים בארגון, היכולת לשבת יחד ולשמוע את מה שמתחת למילים בונה אמון עמוק, מפרקת מתחים סמויים ומחברת בין אנשים".
בסדנאות שלך אתה מלמד גם את פרקטיקת "ברוך הבא" לקבלת המציאות, שנשמעת כמעט מנוגדת לתרבות הניהול המערבית. איך זה עובד?
"התרבות שלנו מלמדת אותנו להדוף בכוח כל רגש או מחשבה לא נעימים, אבל ככל שאנחנו מנסים לחסום את הדלת, המחשבה הטורדנית רק מתבצרת עמוק יותר בפנים. תרגול 'ברוך הבא' מציע לפתוח את הדלת הקדמית ואת הדלת האחורית בו זמנית, ולתת לגל לעבור דרכנו בלי להיאבק בו".
"אם עולה בי דאגה מפרויקט, תסכול משיחה עם מנהל או עייפות קשה, במקום להיכנס למאבק פנימי אני פשוט מכיר בקיומם ואומר להם ברוכים הבאים. ברגע שמסכימים לקבל את המציאות כפי שהיא ברגע ההווה, ללא שיפוטיות, זה משפיע אחרת על הגוף עצמו, והאנרגיה שהתבזבזה על התנגדות עיוורת מתפנה לטובת חשיבה בהירה, יצירתיות ופתרון בעיות".
אם היית צריך לזקק מסר אחד למנהלות רווחה ומשאבי אנוש שרוצות להוביל שינוי בארגון שלהן, מה הוא היה?
"המסר המרכזי הוא שאנחנו לא יכולים להמשיך להישען רק על עצמנו מתוך גישה של 'אני כבר אסתדר', כי בידוד רגשי ועומס מתמשך הם מתכון לשחיקה. ארגון שרוצה לשגשג במציאות הישראלית המורכבת חייב לעבור מתפיסה של כיבוי שריפות נקודתי לבנייה שיטתית של חוסן, המבוססת על חיבור ועל עבודה משותפת".
"כשאנחנו מעניקים לעובדים ארגז כלים יישומי מבוסס גוף, נשימה ותקשורת מקרבת, אנחנו יוצרים תרבות ארגונית שבה מותר לנשום, מותר להיתמך ואפשר לצמוח יחד מתוך האתגרים".
אם אתן מובילות את תחום משאבי האנוש, הרווחה או הפיתוח הארגוני, ומחפשות דרך לעזור לעובדים לעצור, להקשיב ולהתאושש לאורך זמן, זה המקום להכיר את זהר.
את אחת ההרצאות שלו הוא קרא על שם אותו לוחם, שהציל חיים ולא יכול היה ללכת לסופר. בסדנאות העובדים מתנסים בעצמם: מיפוי במערכת הצירים, נשימה, תנועות של צ'י קונג, מעגלי הקשבה ותרגול 'ברוך הבא', ויוצאים עם כלים פשוטים שאפשר להפעיל גם מול המחשב. כשנשאל מה התוצאה שהוא רוצה להשאיר אצל המשתתפים, הוא ענה במילה אחת: חיבור. להתחבר לעצמי, וכך גם לאחרים.
כדי לשמוע עוד, להתייעץ ולהתאים את ההרצאה או הסדנה המדויקת לצרכי הארגון שלכן:
על הכתבה כתבה זו נבנתה מראיון עומק מוקלט ומתמלול מלא. כל מה שמיוחס לו כאן נאמר בראיון. לא כל מי שמבקש נכנס לסדרה: מי שנמצא כאן, אני חותם עליו.
